ספר אוטוביוגרפיה

השליחות שמעבר למילים ספר אוטוביוגרפיה מאת מיכאל זרחין (ההקדמה מתוך הספר) הדיסלקציה, שממנה סבלתי שנים רבות ועליה גברתי, העסיקה אותי ועניינה אותי מאז ומתמיד, אך תקופה ארוכה התעלמתי ממנה והדחקתי אותה. לא אשכח אותה נערה שניגשה אלי ברחוב ושאלה אותי אם אני מוכן לתרום לאגודת "ניצן".

היא הסבירה לי כי אגודה זו תומכת בילדים הסובלים מדיסלקציה שאינה ניתנת לפתרון, ועקב כך מצווה לעזור להם לקבל את עצמם וללמוד לחיות עם קשייהם. מובן שלא גיליתי לה כי אמי היתה מייסדת "ניצן". מלותיה של הנערה חלחלו עמוק ללבי. הבטתי בפניה הצעירות, ואמרתי בלבי: איך אני יכול להמשיך הלאה? האם אין אני חייב לעשות משהו?

גם ד"ר אבלמן, מומחה בעל שם בתחום ליקויי למידה בארה"ב, שטיפל בי במסירות רבה, הרבה לשאול אותי מדוע אינני מושיט יד ומטפל בילדים הסובלים מדיסלקציה. חשבתי, ביני לבין עצמי, שעצם העובדה שהייתי דיסלקטי עד בחרותי אין בה כדי להצביע על כך שיש לי הידע והיכולת לעזור לאנשים אחרים. ד"ר אבלמן לא הסכים אתי וגרס כי התובנות הנדרשות חבויות בתוכי, ויום יבוא ואגלה אותן.

עם השנים התחברתי אל הנושא האמוני וזכיתי בשנות השמונים להתקרב אל הרבי מלובביץ' ומשנתו החב"דית. נקשרתי אליו בנפשי, והתכתבתי עמו בנושאים שונים הנוגעים לחיי. בין היתר, גוללתי בפניו את סבלי בצעירותי כשאובחנתי כבעל לקות למידה. באחד ממכתביו כתב לי הרבי שעלי לעלות את סיפורי על הכתב ואף נתן לי את ברכתו. אך, לצערי, לא עשיתי כלום בנידון.

התמורה בגישתי אירעה כשבאופן אקראי פגשתי את אושי, אמן ואיש במה מוכשר, שסיפר לי על קשייו כדיסלקטי. לאחר שהעמיקה היכרותנו, אמרתי לו שביכולתי לעזור לו. אושי צחק ואמר: "במה אתה טוב יותר מכל המומחים האחרים שניסו לעזור לי ולא הצליחו?" הרהרתי: אולי אושי צודק ואני סתם משחית את זמני לבטלה? אולי הסוד שלי, שאותו היטבתי להסתיר עשרות שנים, יתגלה?" ואז הוספתי: "לא מעניין אותי מי ניסה לעזור לך וכיצד. אני יודע שיש ביכולתי לעזור לך. נסה אותי". אושי הרים את הכפפה.

זו היתה הפעם הראשונה שטיפלתי במישהו אחר מלבדי. חשתי, בכל נימי נפשי, שכל התנסותי משחר ילדותי, לצד מומחיותו של ד"ר אבלמן, שסייע לי רבות, יתמזגו יום אחד לכדי עשייה מלאת סיפוק ועוצמה רגשית. בצעדים מדודים, התחלתי לסייע גם לבחור נוסף. וכך מצאתי את עצמי בתוך העשייה עצמה.

ככל שנקפו הימים, הדהד בי זכר הפגישה עם הנערה המתנדבת מ"ניצן". גם ברכתו של הרבי מלובביץ' לא הניחה לנפשי. החלטתי לספר את סיפור חיי. ואז הבנתי כי אם מישהו מקוראי ימצא מזור וכוח, ולו מפרט אחד בספר – ובאתי על שכרי. שכן, בכך התקיימה השליחות שמעבר למלים (……).

לאור החוק האמריקני, ומחקרים שונים שנסבו על ליקוי למידה בכלל ודיסלקציה בפרט, עודכנו החוזרים בנושא במערכת החינוך בישראל. אולם, כפי שמציינת עמלה עינת, מומחית לאבחון וטיפול בליקויי למידה, "גם החוזר האחרון בנושא זה (ספטמבר 1996, חוזר מיוחד ד', תשנ"ז) יותר משתרם לדרכי פיתרון הוסיף לאי-בהירות, בלבול והיסוס לגבי עצם הליקוי. עיקר סעיפיו הוקדשו, ברמה העקרונית, לצורך הפורמלי באבחנה מבדלת, וברמה הקונקרטית – להגבלות של הבקשות להתאמות במבחנים ובמתן האישורים להן" (עינת, עמ' 18).

לחצים של עמותות הורים, חברי כנסת, אנשי מקצוע ואנשי תקשורת הביאו, לראשונה, להקמתה של ועדה אקדמית – בשלהי 1997 – לבדיקת הנושא. במסקנותיה קבעה הוועדה, "כי יש צורך במעקב שיטתי אחר התופעה בכלל, ובאקדמיה בפרט, וצריך להכשיר אנשי חינוך לטיפול בה, לקבוע קריטריונים לאבחון ולהקצות תקציב לכל אלה" (עינת, עמ' 18).

אולם, לצערי, הטיפול בדיסלקציה אינו משביע רצון כלל וכלל. יתרה מזו, רבים הם אלה הסוברים, שיש להשלים עם מגבלות הלקות, מאחר שאלה אינן נעלמות, אינן משתנות ואינן משתפרות במהלך הזמן.
דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם השקפתי, עם ההתנסות רבת התלאות האישית שלי שבמסגרתה התגברתי על הלקות, ועם הניסיון הרב שרכשתי במהלך הטיפול בליקוי הדיסלקציה. אני חסיד התפיסה שניתן למצוא מזור הולם לסובלים מלקות זו.

ולהשקפתי זו מצאתי לי תנא דמסייע ותימוכין בד"ר ג.נ. גטמן*, וממשיך דרכו, ד"ר סטנלי אבלמן, אשר סייעו בידי רבות והשקיעו את רוב זמנם ומרצם כדי לתת מענה שורשי למטופליהם, שסבלו מלקות הדיסלקציה. ד"ר גטמן הגה את תורת "SIGHT AND VISION" שבמוקדה הוא מצביע על חשיבות הראייה בהתפתחות הקוגניטיבית של הילד. בעקבות תורתו הוא פיתח, כבר בשנות ה-60, גישה חדשנית לאבחון וטיפול בליקויי למידה בכלל ובדיסלקציה בפרט. ד"ר אבלמן, שבתחילת דרכו אף עבד בצוותא עם ד"ר גטמן, השכיל ליישם את שיטות הטיפול הרבגוניות של מורו.

גם פרופ' ראובן פוירשטיין מסייע בידי לתמוך בתפיסתי לגבי הסיכויים הטובים להתגבר על לקות הדיסלקציה. הוא פיתח את "תורת הלמידה המתווכת", שבמרכזה התיאוריה לגבי כושר ההשתנות הקוגניטיבית-מבנית של האדם. בספרו "האדם כישות משתנה"* מציין פרופ' פוירשטיין "שהאדם מסוגל לרכוש לעצמו לא רק כמויות של ידע או מיומנויות, אלא גם מבנים קוגניטיבייים חדשים, שבאמצעותם נפתחים לפניו תחומים שלא נכללו במאגר הידע והיכולות שלו קודם לכן. […] יכולת ייחודית זו של האדם לשנות את עצמו קיימת כאופציה. […] וכדי לממש אותה דרושה השקעה של מאמצים ושל אמצעים. אבל האופציה קיימת לאדם באשר הוא, גם כשהיא חסומה במחסומים המעכבים את מימושה" (עמ' 13-14).

למעשה, מוסיף וטוען פרופ' פוירשטיין, "הלמידה המתווכת מתרחשת כאשר בין הלומד לבין העולם מתייצבת דמות בעלת ידע, ניסיון וכוונות, אשר מתווכת לו את העולם, הופכת אותו למובן יותר בשבילו ומקנה לו משמעות…" (עמ' 29).

בדרך זו, גורס פרופ' פוירשטיין, בסיוע התערבות איכותית של מתווך אנושי, מתרחש שינוי מהותי: "אדם שנחשב לחסר יכולת ללמוד, שלא היה מסוגל לדבר, לקרוא, לזהות דברים או להשתמש בשכלו, רוכש יכולות אלה בהדרגה והופך לבעל יכולת" (עמ' 80).

מכתבי המלצה לספר אוטוביוגרפיה של מיכאל זרחין "השליחות שמעבר למילים"

מכתב המלצה של הרב ישראל מאיר לאו שליטא לשעבר רב ראשי לישראל

"…ניסיונך העשיר בא לידי ביטוי בספר. עיקר התרשמותי היא מהשיטה המקצועית הייחודית שיישמת…."

לקריאת המכתב המלא לחצו כאן

מכתב המלצה של ד"ר ורדה שרוני, מומחית לדיסלקציה וראש המרכז לאבחון, מכללת בית ברל "….בספר, מוביל מיכאל את הקורא, צעד אחר צעד, להבין את החוויה האישית שלו, להזדהות אתה, לצחוק למקרא אירועים משעשעים שקרו לו הקשורים ללקותו, לבכות למקרא אירועים מעציבים…ולהתרגש למשמע האתגרים בהתמודדות אתם …הספר הוא מסע אנושי מרתק ומלמד".

לקריאת המכתב המלא לחצו כאן

מכתב המלצה של ד"ר אורנה אריאל-לנצ'נר, מומחית בין לאומית לדיסלקציה

"ההיסטוריה של בעיות הקריאה והלמידה של מיכאל נשארה בגדר סוד שהיה ידוע רק למשפחתו הקרובה…. רק בעשור האחרון הוא החל להגשים את משימת חייו, לעזור לצעירים במצבו. לאחרונה הוא לקח על עצמו מעשה אמיץ, לספר את תולדות חייו בספר …קריאת הספר היתה חוויה שוברת לב, מרוממת ומדהימה. כמטפלת בתחום ליקויי הלמידה, כמה אקסיומות של תחום הדיסלקסיה וליקויי הקריאה נשברו ונאלצתי לנבור בספרים שקראתי בשנות השבעים ולבחון מחדש את מה שלמדתי בהכשרה האקדמית שלי…בספרו מגלה מיכאל אנקדוטות קורעות לב על תכסיסים מתוחכמים בהם השתמש כדי להסתיר את מוגבלותו ולמנוע את גילוייה…כאשר פגשתי לראשונה את מיכאל, הוא עבד כמטפל בדיסלקסיה כבר שבע שנים והשיג במהירות הכרה ארצית ובין לאומית.

לאחר קריאת ספרו, הייתי חייבת לראות את אופן עבודתו. מה הוא עושה שאני לא למדתי בתשע שנות לימודים אקדמיים ועשרים שנות עבודה בשטח?…" לקריאת המכתב המלא לחצו כאן