מהי דיסלקציה

המונח "לקות למידה" הוא מונח כללי "המתייחס לקבוצה הטרוגנית של הפרעות הבאות לידי ביטוי בקשיים משמעותיים ברכישה ובשימוש של יכולת הקשב, הדיבור, הקריאה, הכתיבה או המתמטיקה"*. דיסלקציה היא לקות המתייחסת בעיקר לקשיים בלימוד כתיבה, כתיב וקריאה, אם כי יש המרחיבים אותה גם לקשיים במיומנויות למידה שונות וכן במתמטיקה. על-פי מחקרים שנערכו בחו"ל, וכן על-פי עדויות של סטודנטים ישראלים, ניתן לאפיין את הקשיים של סטודנטים דיסלקטים, קשיים שנקל למצוא גם אצל גילאים צעירים יותר בחמישה תחומים מרכזיים:

ניתן להצביע במחקרים השונים על מספר מגמות מרכזיות בחקר הגורם המרכזי ללקות הדיסלקציה. חלק מהחוקרים טוענים שהיא נעוצה בהפרעה נוירופסיכולוגית, אחרים מצביעים על חבלה או פגם במבנה המוח שיוצרים ליקוי תפקודי באזור מסוים של המוח האחראי ללקות. חוקרים אחרים רואים בליקוי (מבני-גנטי? סביבתי-תרבותי?) בתפקודים לשוניים-קוגניטיביים את הגורם המרכזי לדיסלקציה. מכל מקום, נראה שטרם נמצאה התיאוריה שתסביר ותבהיר את מהות הלקות על כל רבדיה.

לאורך השנים לא היה טיפול הולם בנושא הדיסלקציה במערכת החינוך בישראל, בעיקר בהגדרת הלקות, באפיונים שלה ובעקרונות הטיפוליים. לעומת זאת, מערכות החינוך של מדינות המערב, ובעיקר ארה"ב, השכילו לטפל מערכתית בנושא, לרבות הסדרתו בחקיקת חוק בארה"ב בשנת 1975. לצד אלה, הלך והעמיק גם המחקר בקרב המערב אודות הלקות, סיבותיה ותסמיניה.

לאור החוק האמריקני, ומחקרים שונים שנסבו על ליקוי למידה בכלל ודיסלקציה בפרט, עודכנו החוזרים בנושא במערכת החינוך בישראל. אולם, כפי שמציינת עמלה עינת, מומחית לאבחון וטיפול בליקויי למידה, "גם החוזר האחרון בנושא זה (ספטמבר 1996, חוזר מיוחד ד', תשנ"ז) יותר משתרם לדרכי פיתרון הוסיף לאי-בהירות, בלבול והיסוס לגבי עצם הליקוי. עיקר סעיפיו הוקדשו, ברמה העקרונית, לצורך הפורמלי באבחנה מבדלת, וברמה הקונקרטית – להגבלות של הבקשות להתאמות במבחנים ובמתן האישורים להן" (עינת, עמ' 18).

לחצים של עמותות הורים, חברי כנסת, אנשי מקצוע ואנשי תקשורת הביאו, לראשונה, להקמתה של ועדה אקדמית – בשלהי 1997 – לבדיקת הנושא. במסקנותיה קבעה הוועדה, "כי יש צורך במעקב שיטתי אחר התופעה בכלל, ובאקדמיה בפרט, וצריך להכשיר אנשי חינוך לטיפול בה, לקבוע קריטריונים לאבחון ולהקצות תקציב לכל אלה" (עינת, עמ' 18).

אולם, לצערי, הטיפול בדיסלקציה אינו משביע רצון כלל וכלל. יתרה מזו, רבים הם אלה הסוברים, שיש להשלים עם מגבלות הלקות, מאחר שאלה אינן נעלמות, אינן משתנות ואינן משתפרות במהלך הזמן.

דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם השקפתי, עם ההתנסות רבת התלאות האישית שלי שבמסגרתה התגברתי על הלקות, ועם הניסיון הרב שרכשתי במהלך הטיפול בליקוי הדיסלקציה. אני חסיד התפיסה שניתן למצוא מזור הולם לסובלים מלקות זו.

ולהשקפתי זו מצאתי לי תנא דמסייע ותימוכין בד"ר ג.נ. גטמן*, וממשיך דרכו, ד"ר סטנלי אבלמן, אשר סייעו בידי רבות והשקיעו את רוב זמנם ומרצם כדי לתת מענה שורשי למטופליהם, שסבלו מלקות הדיסלקציה. ד"ר גטמן הגה את תורת "SIGHT AND VISION" שבמוקדה הוא מצביע על חשיבות הראייה בהתפתחות הקוגניטיבית של הילד. בעקבות תורתו הוא פיתח, כבר בשנות ה-60, גישה חדשנית לאבחון וטיפול בליקויי למידה בכלל ובדיסלקציה בפרט. ד"ר אבלמן, שבתחילת דרכו אף עבד בצוותא עם ד"ר גטמן, השכיל ליישם את שיטות הטיפול הרבגוניות של מורו.

גם פרופ' ראובן פוירשטיין מסייע בידי לתמוך בתפיסתי לגבי הסיכויים הטובים להתגבר על לקות הדיסלקציה. הוא פיתח את "תורת הלמידה המתווכת", שבמרכזה התיאוריה לגבי כושר ההשתנות הקוגניטיבית-מבנית של האדם. בספרו "האדם כישות משתנה"* מציין פרופ' פוירשטיין "שהאדם מסוגל לרכוש לעצמו לא רק כמויות של ידע או מיומנויות, אלא גם מבנים קוגניטיבייים חדשים, שבאמצעותם נפתחים לפניו תחומים שלא נכללו במאגר הידע והיכולות שלו קודם לכן. [...] יכולת ייחודית זו של האדם לשנות את עצמו קיימת כאופציה. [...] וכדי לממש אותה דרושה השקעה של מאמצים ושל אמצעים. אבל האופציה קיימת לאדם באשר הוא, גם כשהיא חסומה במחסומים המעכבים את מימושה" (עמ' 13-14).

למעשה, מוסיף וטוען פרופ' פוירשטיין, "הלמידה המתווכת מתרחשת כאשר בין הלומד לבין העולם מתייצבת דמות בעלת ידע, ניסיון וכוונות, אשר מתווכת לו את העולם, הופכת אותו למובן יותר בשבילו ומקנה לו משמעות..." (עמ' 29).

בדרך זו, גורס פרופ' פוירשטיין, בסיוע התערבות איכותית של מתווך אנושי, מתרחש שינוי מהותי: "אדם שנחשב לחסר יכולת ללמוד, שלא היה מסוגל לדבר, לקרוא, לזהות דברים או להשתמש בשכלו, רוכש יכולות אלה בהדרגה והופך לבעל יכולת" (עמ' 80).

* במבוא הקצרצר הזה נעזרתי בספרה החשוב של עמלה עינת, "מפתח לדלת נעולה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000), עמ' 16-22.