באפריל 2004 היה לי הכבוד הגדול לפגוש את מר מיכאל זרחין, דרך הפנייה של פרופ' ראובן פוירשטיין. כמאבחנת ומטפלת בליקויי למידה בשני העשורים האחרונים, גיליתי שמר זרחין הוא תופעה ייחודית. ההיסטוריה המוקדמת של עיכוב חמור בהתפתחות הדיבור ובהתפתחות המוטורית אצלו, וחוסר היכולת של מחנכיו ללמד אותו לקרוא עד גיל 16 סיכנו אותו מאד. למרות שכל מי שפגש בו חשב אותו לנער חכם ובעל כושר ביטוי, הוא לא הצליח לרכוש את כישורי האוריינות הבסיסיים ביותר. הסיכויים היו שגורלי ייחרץ לעתיד של אנאפלבת, ערך-עצמי מדוכא ועבודת כפיים. נקודת המפנה הניסית התרחשה כאשר אמו המסורה והנחושה מצאה את ד"ר ג'רי גטמן, אחד מחלוצי תחום ליקויי הלמידה בארה"ב. ד"ר גטמן, לאחר אבחנה חכמה, הפנה אותם לד"ר סטנלי אבלמן, שתוך ששה חודשים בלבד הצליח לשנות את גורלו של הצעיר מקצה לקצה. למרות שהוא לימד אותו לקרוא אנגלית, ולא את שפת אמו, עברית, הקישורים הקוגניטיביים נפתחו ומיכאל הצליח ללמוד לקרוא ולכתוב אנגלית, ועם שובו לישראל, ללמוד לקרוא ולכתוב עברית. בנוסף, השינויים בעיבוד פרצו דרך לפתרון המוגבלות שלו גם במתמטיקה. ההיסטוריה של בעיות הקריאה והלמידה של מיכאל נשארה בגדר סוד שהיה ידוע רק למשפחתו הקרובה. הוא פיתח חיים חברתיים עשירים שהסתירו את ההיסטוריה שלו בצורה מבריקה. הוא הפך לאיש עסקים מצליח ואחר כך למתווך. רק בעשור האחרון הוא החל להגשים את משימת חייו, לעזור לצעירים במצבו. לאחרונה הוא לקח על עצמו מעשה אמיץ, לספר את תולדות חייו בספר "המשימה שמעבר למלים", שיראה אור בקרוב בהוצאת אור-עם. קריאת הספר היתה חוויה שוברת לב, מרוממת ומדהימה. כמטפלת בתחום ליקויי הלמידה, כמה אקסיומות של תחום הדיסלקסיה וליקויי הקריאה נשברו ונאלצתי לנבור בספרים שקראתי בשנות השבעים ולבחון מחדש את מה שלמדתי בהכשרה האקדמית שלי. ראשית, מחקרים שנעשו לאחרונה מעודדים בתוקף את חשיבות הגילוי וההתערבות בשלב מוקדם. הם טוענים שתלמידים שאינם קוראים עד סוף כיתה א' עלולים לפגר יותר ויותר מאחורי בני גילם ולעולם לא יסגרו את הפער. הסיפור של מיכאל קורא תגר על המחקרים האלה. יש לו דיסלקסיה חריפה, וכיום יש רק סימנים קלים שלה. כיום הוא קורא נלהב וכותב מצוין ומתקשר בצורה כזאת שכובשת כל מי שהוא פוגש. שנית, חושבים שתלמידים דיסלקטים אינם יכולים לרכוש שפה שניה ולכן לעתים קרובות מקבלים פטור מדרישות השפה השניה בהקלות של המכללות. מיכאל ניפץ גם את המיתוס הזה. הוא דובר אנגלית שוטפת, גם אם במבטא כבד. לסיום, מיכאל הוא דוגמא מצוינת של חוזק. ילדים כמוהו שחווים שנים כה רבות של כשלון עלולים לפתח בעיות חברתיות/רגשיות וערך-עצמי נמוך. מיכאל, לעומת זאת, היה נער אהוד כל חייו. בספרו מגלה מיכאל אנקדוטות קורעות לב על תכסיסים מתוחכמים בהם השתמש כדי להסתיר את מוגבלותו ולמנוע את גילוייה. למרות הכאב שלו על כך שלא היה כמו חבריו, היו לו שלושה עמודי תמיכה לערך העצמי שלו: אמו, אביו ואמונה חזקה בבורא עולם. כאשר פגשתי לראשונה את מיכאל, הוא עבד כמטפל בדיסלקסיה כבר שבע שנים והשיג במהירות הכרה ארצית ובינלאומית. לאחר קריאת ספרו, הייתי חייבת לראות את אופן עבודתו. מה הוא עושה שאני לא למדתי בתשע שנות לימודים אקדמיים ועשרים שנות עבודה בשטח? הזמנתי אותו לבוא לעבוד איתי במהלך תכנית הקיץ שלי לבוגרי גן ילדים, "לסגור את הפער". ילדים אלה גילו עיכובים ברכישת כישורי קריאה מוקדמים, בעיקר מודעות פונולוגית, ידע על ההקבלה בין אותיות וצלילים, וקשיים באינטגרציה של הכישורים שהיו להם כדי ללמוד לקרוא. כיצד הטכניקות של מיכאל ישלימו את אסטרטגיות ההתערבות שלי עם תלמידים אלה? האם הוא יזהה כישורים חסרים נוספים בתלמידים אלה? ידעתי שהאיש שגילה את שורש הבעיות שלו היה ד"ר ג'רי גטמן, אחד החלוצים המוקדמים של היפותזת החסך הסנסורי מוטורי והתפיסתי. הגישה שלו, כמו זו של קפהרט, ברש ודומן דלקאטו, הוחלפה בתיאוריית המודעות הפונולוגית כאשר היא נכנסה לבמת חקר הקריאה בשנות השבעים והשמונים. הייתי סקרנית לראות כיצד משלב מיכאל את התאוריות המייסדות האלה בעבודתו. מה שראיתי בעבודה של מיכאל הוא "רופא משפחה" הבוחן את התמונה השלמה של תפקוד הילד. הוא עבד עם שנים עשר תלמידים שלי, והסביר לי כיצד עקיבה ויזואלית, קואורדינציה ומודעות פונמית קשורים כולם יחד. הוא הצליח ליצור קשר מדהים עם תלמידים בעלי הפרעות קשב וביישנים מאד, ותוך כמה פגישות יצר איתם מערכת של אמון. במתודולוגיה שלו, שהוא למד מד"ר סטנלי אבלמן, הוא הגיע לשורש הבעיה, ולא רק טיפל בסימפטומים. אני חושדת שחלקים מעבודתו של מיכאל זרחין מבוצעים על ידי אופטומטריסטים התפתחותיים, מטפלים בעיסוק, מטפלים באינטגרציה סנסורית-מוטורית, מטפלי כושר מוחי, אך לא בהכרח בהקשר של הוראת אוריינות. לאחר שבועיים אינטנסיביים של עבודה עם מיכאל, הרגשתי שהגיע הזמן לבחון מחדש את מה שלמדנו בארבעת העשורים האחרונים לגבי למידה, ולהכיר בכך שההתפתות הויזואלית, הויזואלית-מוטורית, התפיסתית-מוטורית והאוריינות כולם קשורים באופן בלתי-נפרד זה בזה. סיפורי ההצלחה של מיכאל ושל תלמידיו הרבים הם העדות לכך.